תפריט
היא יושבת מולי המומה?
מה זה הכול?
40 שנה מסתכמים רק בזה?
לא ייתכן…."
דמעה זולגת על הלחי.
"ספרי לי מה את רואה?" אני אומרת.
אני נמצאת בתחנת המעבר על הירח, במעין חדר בקרה ענק.
יושבת על כורסא נוחה ומלא מסכי טלוויזיה מולי,
מקרינים לי את רגעי האושר בחיי.
וזה היה מאד קצר, הם פשוט חוזרים על אותם דברים…?
יש שם את הרגעים שהחזקתי את הילדים שלי מיד אחרי הלידה,
את הפעם שקיבלתי תעודת הערכה בעבודה וכולם מחאו לי כפיים,
את הרגע שהצליחה לראות את הבן שלה מתחיל ללכת,
את הטיולים שנסענו כולנו לחו"ל,
רגע מכונן שהיא מספרת לי כמה עצה שנתתי לה שינתה את חייה,
ארוחה משותפת אחת של כל המשפחה, שהיה ממש כיף ונעים…
וזהו, 40 שנה וכל רגעי האושר מסתכמים בזה?
אז מה אני עושה בכל שאר הזמן?
לא ייתכן, זה לא נתפס…
עצב עמוק עולה בתוכה והדמעות זולגות.
פתאום היא רואה כמה זמן היא משקיעה בעבודה ופיספסה את החיים.
אני נותנת לה לשחרר את הבכי,
בכי על 40 שנה של התמקדות ב"צריך", בהליכה בתלם,
בעשייה ממקום של מה שמצפים ממני, ממה שמקובל ונהוג.
40 שנה של עובדת מצטיינת וחרוצה, שנתנה את כל חייה לקריירה,
שהאגו וההישגיות הם היו הכוח המניע אותה,
וברגע של התפקחות, מסך האשליה מוסר לו.
עולה כאב על הזמן שהתפספס,
על זה שהילדים גדלו ויהיו רגעים שלא יחזרו יותר,
על בחירות שמתחרטת,
על סדרי עדיפויות שנעשו מתוך פחד הישרדותי,
על רצון להוכיח "תראו כמה אני מוצלחת, אני שווה".
עולה כאב בלב איך לא ראיתי?
אני לוחשת לה בקול שקט "להיכנס כרגע לחוויית קורבן ולבכות על מה שהיה,
לא ישנה את המצב, יקרה.
זה רק מחמיר את התחושה של הכאב והביקורת.
אני רוצה שתיזכרי ותראי, איזה מזל יש לך,
שלא באמת מתת וסיימת את הגלגול הזה.
יש לך לפחות עוד 40 שנות אדם לשנות, לתקן ולפעול אחרת".
היא שוב המומה.
נכון זה לא באמת נגמר, כל זה רק הדמיה.?
נשימת רווחה נשמעת, משהו בפנים שלה קצת נרגע והיא מזדקפת.
"כמה דברים אני עומדת לשנות…
עכשיו הבנתי מה באמת חשוב,
ועם מה אנו עולים שם למעלה, כשהמסע שלנו על פני האדמה מסתיים."
אנו יוצרים קפיצה בזמן לעוד חודשיים מאותו היום,
והיא ממש מצליחה לראות איך היא משנה את דרכיה.
הבחירות ברורות יותר, רמת האושר גוברת,
היא יותר קלילה, משוחררת, פחות מחושבת,
יותר זורמת, לא דוחה יותר כלום,
כי כל רגע הוא משמעותי,
ועכשיו הזמן ליהנות ממנו, ולמצות את החיים עד כמה שאפשר.
התהליך הזה קרה לפני כמה שנים.
לא מזמן שוחחתי איתה, ונזכרנו בתהליך מכונן זה.
היא אמרה בהתרגשות, "מאז הכול השתנה.
ההפנמה של מה שחשוב בחיים הייתה כה עמוקה,
שאני לא שוכחת אותה בכל רגע.
ומאז היו לי עשרות רגעי אושר, שיצרתי בחיי ועם המשפחה שלי.
תודה על תהליך משנה חיים…"?
אז אהובים, אנחנו לא חייבים למות כדי לשנות את דרכינו.
החיים כל כך רגעיים,
ואסור לנו ללכת לאיבוד במבוכי האגו וההישגיות,
להיסחף לעשיה ללא הפסק, ולזכור תמיד מה חשוב באמת !
את רק את הרגעים האלו, אנו נוכל לקחת איתנו לעולם האמת…
אז נשמו עמוק ועצמו את עיניכם.
כנסו פנימה עמוק אל מקום אותנטי בתוככם,
עם הסכמה להתמסר למה שעולה,
ללא שיפוט או ביקורת עצמית,
והתבוננו בעיניים אובייקטיביות על חייכם,
והסכימו לראות את האמת…?
כמה רגעי אושר יש לכם היום בחייכם?
מה באמת חשוב שתתנו לו מזמנכם?
מי האנשים שאתם רוצים לחלוק איתם רגעים אלו?
והבטיחו לעצמכם, מרגע זה אני בוחר אחרת !
אני בוחר להבין שהעבודה שלי היא רק אמצעי ולא המטרה…
אני בוחר ליצור איזון בחיי בין העשייה לחוויה…
אני לא דוחה יותר טיולים וזמן כיף עם אהוביי…
אני בוחר לחיות את החיים במלואם !
בהשראת הטיפול ההוא, נולדה לה סדנת "טראנס המוות" המדהימה,
לעזור לכל אחד מאיתנו לעצור עכשיו וליצור את אותו חשבון נפש ולבחור אחרת.
פעם בשנה בתאריך מיוחד, אני מעבירה סדנה מיוחדת של "טראנס המוות",
כדי לשחרר את הישן, ולהיפתח לדברים חדשים.
